"שמעתי, אימא!" – "מה שמעת?" – "לא זוכר"

בהרצאה השנייה אנחנו ממשיכים לבחון את המשא ומתן המתמיד בין הקשב הרצוני – זה שמנסה להישאר נאמן למטרה שבחרנו – לבין הקשב האוטומטי, שנמשך אל קולות, מחשבות, רגשות, זיכרונות וצורכי הגוף. נראה שכדי שמטרה תמשיך להוביל אותנו, לא מספיק שנדע מה רצינו לעשות: היא צריכה להישאר פעילה וחזקה בתוך התודעה. כשהייצוג שלה נחלש, גם גירוי קטן יכול להסיט אותנו למסלול חדש שלא בחרנו בו. יש לנו כאן קושי בוויסות של הקשב. ואותו קושי בוויסות יכול להתבטא גם בכיוון ההפוך – בהיפר פוקוס ובקושי להשתחרר מדבר שמושך אותנו מאוד.

בהמשך נפרק את ההנחה שלפיה ילד שאינו מגיב לנו פשוט "לא הקשיב". באמצעות אפקט מסיבת הקוקטייל, מודל ההחלשה של אן טריזמן ותופעות כמו עיוורון קשבי ועיוורון לשינויים, נגלה שמידע יכול להיקלט ולעבור עיבוד חלקי גם כשהוא לא נמצא במוקד המודעות שלנו. אנחנו עשויים לשמוע מילים, לזהות קול או להבין את הרעיון הכללי מבלי שהפרטים, הסדר או הכוונה לפעול יישמרו אצלנו. לכן ילד שאומר "שמעתי" ולא זוכר מה אמרנו – עשוי לומר אמת, למרות שלא נבנה אצלו ייצוג שלם של הבקשה. במקום לשאול "למה אתה אף פעם לא מקשיב?", נוכל לבדוק: מה שמעת? מה הבנת? ומה הדבר הראשון שצריך לעשות?