הבעיה היא לא "מחסור בקשב"

בפרק הראשון של "בא לי אטיפיקלי" אנחנו מפרקים את אחת ההנחות הנפוצות ביותר על ADHD: שהבעיה היא פשוט "מחסור בקשב". דרך רגעים מוכרים מחיי ילדים ומבוגרים (הילד ששומע את כל רחשי הכיתה אבל מפספס את ההוראה, הקריאה שמסתיימת בלי שנזכור מה קראנו והמשימה שאנחנו רוצות להתחיל אך איננו מצליחים/ות) נבדוק – מה באמת מתרחש בתוך מערכת הקשב?

נגלה שקשב הוא לא מתג שנדלק ונכבה והוא לא יכולת יחידה, אלא מערכת מורכבת שצריכה לבחור במה להתמקד, לסנן גירויים מתחרים, להחזיק מטרה, לזהות מתי נדדנו, לחזור אל המטרה – וגם להשתחרר ממנה בזמן. נבחין בין קשב שאנחנו מכוונים ומכוונות מרצוננו, לבין קשב שנמשך אוטומטית אל צליל כלשהו, תנועה, מחשבה או דבר מה שהמוח מזהה כמאוד חשוב.

מתוך כך עולה הסתכלות אחרת על הפרעת קשב. לא מדובר בהכרח בהיעדר קשב, אלא יש כאן קושי בוויסות התנועה של הקשב – לאן הוא מופנה, כמה זמן הוא נשאר שם ומתי הוא עובר לדבר הבא.