יש בעולם יותר מאשר הרגע הנוכחי

בהרצאה השישית נעלה אל ראש ההר, אל האזורים הקדם-מצחיים העילאיים והמתנשאים

שמנסים להזכיר למערכת שיש בעולם יותר מן הרגע הנוכחי.

נפגוש נער בן 13 שלוקח שוב ושוב את הטלפון למרות שהוא מכיר היטב את הכללים בבית, מבין את הסיבות ויודע מה תהיינה ההשלכות. דרך הסיפור שלו נגלה שלא כל התנהגות בעייתית היא תגובת הישרדות, ושידיעת הכלל לא מספיקה כדי לפעול לפיו.

האזורים הקדם מצחיים עוזרים לנו להחזיק מטרה בזיכרון, לתכנן, לזהות קונפליקט, לעכב פעולה ולתת משקל לעתיד. אבל הם לא מערכת מוסר. הם יכולים לעזור לנער שלנו לעמוד בהסכם, והם יכולים גם לעזור לו לתכנן איך לעקוף אותו בלי להיתפס.

נבחין בין הכרת הכלל לבין היכולת לזכור אותו ברגע הנכון, להרגיש את חשיבותו, לזהות את נקודת הבחירה ולעצור הרגל שכבר החל לפעול על אוטומט. נראה איך התגמול המיידי של המסך מתחרה במחירים העתידיים והמופשטים כמו פגיעה באמון, ולמה בגיל ההתבגרות – ובמיוחד עם הפרעת קשב – היכולת קיימת אך היא לא נגישה באותה היציבות בכל מצב. במקום להסביר שוב את מה שהנער כבר יודע, נלמד לחקור איפה התוכנית שלנו נשברת, ונבנה תמיכה שמאפשרת לו חוויה של הצלחות אמיתיות. כך אחריות מפסיקה להיות תווית מוסרית והופכת להיות יכולת שאפשר לתרגל. אני לא רק מוותר על מה שאני רוצה עכשיו, אלא אני מאפשר גם לאדם שאני רוצה להיות מחר – להשתתף בהחלטה.