איך עובד מוח אטיפיקלי? הישארו אתנו, יהיה מעניין פודקאסט · אירועים · מחקרים עדכניים לפרק האחרון ←
בא ליאטיפיקלי

כי יותר כיף ללכת בסללום

הירשמו, כדי שלא תצטרכו לזכור בעצמכם

הפסיכולוגיה של ההתנהגות אוקטובר 18, 2026

"הילד מזלזל בי!" – לא בהכרח – סביר שזה הסיפור שהמוח שלך מספר

"הוא עושה לי דווקא" – כשהפרשנות שלנו הופכת לכוונה של הילד

על הנטייה שלנו כהורים וכמורים לייחס לילדים כוונות מתוך החוויה הרגשית שלנו, ועל ההשפעה של הפרשנות הזו על הקשר, על הערך העצמי ועל ההתנהגות שלהם.

כהורים וכמורים, אנחנו משפיעים על הילדים לא רק באמצעות מה שאנחנו אומרים ועושים, אלא גם באמצעות המשמעות שאנחנו מעניקים להתנהגותם

ילד מדבר בזמן שהמורה מסבירה. היא מבקשת ממנו להפסיק, והוא ממשיך.
בבית, הילדה מגלגלת עיניים כשאימה מבקשת ממנה לסדר את החדר.
ילד אחר עונה לאביו בטון כועס כשהוא מתבקש לכבות את הטלוויזיה.

"הוא מזלזל בי", "היא עושה לי דווקא", "הוא בודק עד כמה אני מוכן לסבול", "היא יודעת בדיוק איך להוציא אותי מדעתי"…

אלה משפטים מוכרים כמעט לכל הורה ומורה. הם נשמעים כמו תיאור של התנהגות הילד, אך למעשה מסתתרת בהם פרשנות אישית. כי אנחנו לא רק מתארים את מה שהילד עשה, אלא גם מייחסים לו כוונה, עמדה כלפינו ולעיתים אפילו תכונת אופי. וכאן מתחילה בעיה משמעותית.

כי אנחנו עשויים להגיב לא למה שהילד עשה, אלא למה שאנחנו מאמינים שהוא התכוון לעשות.

בין התנהגות הילד לבין הפרשנות שלנו: מה אנחנו באמת יודעים?

כאשר ילד קוטע את דברי ההורה או המורה, זו התנהגות שאפשר לצפות בה. כאשר אימא אומרת שהילד מזלזל בה, זו כבר מסקנה לגבי הכוונה שלו. כשהיא חשה עלבון או כעס, זו החוויה הרגשית שהתעוררה בה בעקבות האירוע והמשמעות שהעניקה לו.

שלוש הרמות הללו – התנהגות, פרשנות ורגש – קשורות זו לזו באדיקות, אבל הן לא זהות.

זלזול הוא לא צורך פסיכולוגי והוא לא הסבר שורשי להתנהגות. זהו מושג אשר מתאר יחס של חוסר כבוד. כאשר מבוגר אומר "אני מרגיש שמזלזלים בי", הוא מתאר חוויה אישית אשר כרוכה בהערכה אישית שלו, של יחסו של האחר כלפיו. העלבון הוא כמובן אמיתי, הכעס הוא אמיתי, אך אין בהם כל הוכחה שהילד אכן ביקש לזלזל. אין בתחושות הפרטיות שלנו הוכחה לכוונותיו של הילד (או של כל אדם אחר).

בפסיכולוגיה מכונה התהליך שבו אנחנו מסיקים מה גרם לאדם להתנהג באופן מסוים: ייחוס סיבתי (Causal Attribution).

המוח האנושי שלנו תמיד מחפש הסברים להתנהגותם של אחרים, אך ההסברים הללו הם לא תמיד מדויקים. אחת ההטיות המוכרות בתחום היא הטיית הייחוס הבסיסית: הנטייה להעניק משקל רב לתכונותיו של האדם, והמעטה בחשיבותם של ההקשר ושל הנסיבות שבהם התרחשה אותה התנהגות.

הסברים מעולם המחקר:

  • בסקירה שיטתית של 79 מחקרים מצאו Wang ו־Hall משנת 2018 כי האופן שבו מורים מייחסים סיבות להתנהגות תלמידיהם קשור לרגשותיהם, לתגובותיהם ולהיבטים שונים של תפקוד התלמידים. כאשר התנהגות נתפסת כבחירה מכוונת של התלמיד, היא עשויה לעורר תגובה שונה מזו שתתעורר אם אותה התנהגות תובן כביטוי לקושי של הילד.
  • בניסוי שערכו Slep ו־O'Leary בשנת 1998 נמצא כי אימהות שהאמינו שילדיהן מתנהגים מתוך בחירה וכוונה שלילית הגיבו בכעס רב יותר ובמשמעת נוקשה ותגובתית יותר, בהשוואה לאימהות שקיבלו הסבר שלא מטיל על הילדים את האשמה להתנהגותם. גם הילדים בקבוצה הראשונה הפגינו יותר רגשות שליליים במהלך האינטראקציה. האופן שבו ההורה מבין את הילד עשוי לשנות את תגובתו אליו, גם בלי שינוי מקביל בהתנהגות הבסיסית של הילד.

  • במחקר ניסויי של Hart ו־DiPerna משנת 2017, 272 מורים קיבלו תיאור זהה של ילד שהתנהג באופן מפריע. חלקם קיבלו גם מידע על קשיים קוגניטיביים של אותו ילד. המורים שקיבלו את המידע הנוסף על הקשיים שחווה הילד, נטו פחות לייחס לילד שליטה בהתנהגותו, ודיווחו על תגובות רגשיות חיוביות יותר כלפיו. ההתנהגות שתוארה לא השתנתה. מה שהשתנה היה האופן שבו המבוגרים הבינו אותה.
  • במחקר אורך של Nix ועמיתיו (1999), שכלל 277 משפחות, נמצא כי נטייה של אימהות לייחס לילדיהן כוונות עוינות ניבאה יותר קשיי התנהגות בהמשך, כאשר חלק ניכר מהקשר הוסבר באמצעות שימוש במשמעת נוקשה. הפרשנות של ההורה אינה רק תגובה למה שהילד עושה; היא עשויה להפוך לחלק מהדינמיקה שמשפיעה על התנהגותו בעתיד.

  • במחקר נוסף, Lee ועמיתיו (2019) מצאו כי אימהות שנטו לפרש התנהגות של ילדיהן כביטוי לרצון לשלוט או לתמרן היו בעלות ילדים שהפגינו בהמשך נטייה גבוהה יותר לייחס כוונות עוינות לאחרים – האופן שבו האם (/הורה) מבינה את התנהגות הילד משפיע על האופן שבו הילד עצמו לומד לפרש את כוונותיהם של אחרים.

כשההתנהגות של הילד פוגשת את עולמנו הרגשי

מדוע אותה התנהגות מעוררת תגובות שונות אצל מבוגרים שונים?

מדוע מורה אחת יכולה להתייחס לקטיעה של דבריה כאל קושי בוויסות דחפים, ואילו מורה אחרת חווה אותה כפגיעה בסמכותה? מדוע הורה אחד מסוגל להכיל את כעסו של הילד, והורה אחר מייחס לכעסו של הילד כוונות שליליות אישיות כלפיו?

משום שאנחנו לא מגיעים למפגש עם הילד כדף חלק. אנחנו מביאים איתנו תפיסות פרטיות משלנו לגבי כבוד וסמכות, חוויות עבר, ציפיות, רגישויות אישיות ואת מצבנו הרגשי באותו הרגע. מבוגר שחש צורך עז שיכבדו את סמכותו עשוי להיות רגיש במיוחד להתנהגויות שהוא מפרש כהתרסה. מי שחווה בעבר דחייה או השפלה עשוי לעיתים לחוש פגיעה חזקה יותר במצבים שמעוררים אצלו אסוציאציות דומות. ועייפות, עומס ומתח עשויים להשפיע על היכולת של כולנו לפרש אירוע באופן גמיש.

לעיתים עשויה להיות כאן גם השלכה רגשית, שבה המבוגר מייחס לילד משמעות הקשורה לעולמו הפנימי. אך לא כל ייחוס כוונה שגוי הוא השלכה פסיכולוגית. לעיתים מדובר פשוט בהטיית פרשנות, בציפייה מוקדמת או בחוסר מידע.

de Ruiter ועמיתיה (2020) מצאו, למשל, שמורים הגיבו ברגשות שליליים חזקים יותר לאירועים עם תלמידים שנתפסו בעיניהם בעבר כמפריעים, בהשוואה לאירועים שהוערכו כדומים עם תלמידים אחרים. ההבדל בלט במיוחד בתחושת הכעס. כלומר, לא רק האירוע הנוכחי השפיע על התגובה הרגשית, אלא גם מה שהמורה כבר חשבה על הילד מלכתחילה.

כאשר אנחנו מפרשים התנהגות כפגיעה אישית, אנחנו עלולים לעבור מעמדה חינוכית לעמדה מתגוננת. במקום לשאול מה הילד מתקשה לעשות או מה הוביל להתנהגותו, אנחנו עסוקים בשאלה איך להחזיר לעצמנו את הכבוד, את השליטה או את הסמכות. וכך, מבלי להתכוון, הילד עלול להפוך בעינינו ממי שזקוק להכוונה – למי שנאבק בנו.

להתנהגות אחת יש סיבות אפשריות רבות

נחזור לילד שמפריע בכיתה. הוא מדבר בזמן ההסבר, משמיע הערות ומצחיק את חבריו. המורה רואה ילד שמזלזל בה. אבל מה עוד יכול להתרחש שם?

ייתכן שהילד מנסה להצחיק את חבריו משום שההכרה החברתית חשובה לו והוא רוצה להרגיש שייך. ייתכן שהוא מתקשה להבין את החומר וחושש להרגיש כישלון, ולכן מסיט את תשומת הלב ממנו אל הצחוק שהוא מצליח לעורר. ייתכן שהוא זקוק לתנועה או לגירוי, מתקשה לעכב תגובה או אינו מצליח להתמיד בקשב לאורך ההסבר. אולי הוא כועס על המורה בעקבות אירוע קודם וחווה צורך להגן על כבודו. ואולי הוא פשוט מתלהב ורוצה להשתתף, אך עדיין מתקשה להמתין לתורו.

כל אחד מההסברים הללו מצביע על תהליך אחר, ולכן גם ההתערבות הנדרשת עשויה להיות שונה.

חשוב לזכור שלא לכל התנהגות יש כוונה מודעת. לפעמים מדובר בקושי התפתחותי, בעוררות גבוהה, בעייפות או פשוט בהרגל שנלמד אצל הילד וצריך לשנות. במקרים אחרים הילד בהחלט עשוי להתכוון להתריס, להכעיס או לפגוע. אך גם אז ראוי לשאול – מה הוביל אותו לרצות לעשות זאת? אילו רגשות וצרכים מעורבים ומה הוא עדיין צריך ללמוד?

הכוונה המיידית של הילד היא לא בהכרח הסיבה העמוקה להתנהגותו.

כאשר אנחנו מסתפקים בהסבר "הוא חצוף" או "היא מזלזלת", אנחנו למעשה מפסיקים לחקור ואנחנו כך מפספסים את האמת החבויה מאחורי ההתנהגות. התווית מחליפה את ההבנה, ולעיתים גם את האפשרות למצוא פתרון אמתי.

לעתים הורים מייחסים כוונות שליליות לילד, שאינן במקומן

לעתים הפרשנות שלנו הופכת לחלק מהבעיה

לפרשנות שלנו יש משמעות לא רק עבורנו, אלא גם עבור הילד שעומד מולנו.

נניח שילד מפריע בכיתה, והמורה מפרשת זאת כזלזול מכוון. היא מגיבה בכעס, מרימה את קולה ואומרת לו מול כולם שהוא חצוף ושהיא לא מוכנה שידבר אליה כך. הילד עשוי לחוות בושה, כעס או חוסר צדק. ייתכן שיגיב בהתנגדות נוספת, והמורה תראה בהתנגדות הזו הוכחה לכך שצדקה מלכתחילה: "הנה, הוא באמת לא מכבד אותי".

נניח שסיטואציה דומה מתרחשת מול ההורה – הילד מתנגד להוראה של אבא, אבא מפרש זאת כהתרסה אישית כנגדו, מרים את קולו ומנסה להחזיר לעצמו את תחושת הערך והכבוד. הילד עלול לחוות כעס והתנגדות נוספת, וגם הם נכנסים למעגל היזון חוזר.

המעגל שמזין את עצמו

ההתנהגות מעוררת פרשנות, הפרשנות מעוררת תגובה רגשית, התגובה משפיעה על הילד, והתנהגותו החדשה מחזקת את הפרשנות המקורית של המבוגר.

מחקרים על יחסי מורים ותלמידים מצאו קשר בין איכות היחסים לבין קשיי התנהגות מוחצנים. מטא-אנליזה של Lei ועמיתיו (2016), שכללה 57 מחקרים וכ־74 אלף תלמידים, מצאה קשרים משמעותיים בין קרבה או קונפליקט ביחסי מורה-תלמיד לבין קשיי התנהגות. הממצאים לא מוכיחים שכל תגובה שלילית גורמת להחמרה, אך הם ממחישים עד כמה הקשר בין הילד למורה וההתנהגות של הילד – כרוכים זה בזה.

גם בבית, בין הילד לבין ההורים, ייחוס כוונות עוינות לילד משפיע על אופן הצבת הגבולות. מחקריהם של Milner ועמיתיו (2019) עסקו בקשר שבין ייחוס כוונה עוינת לילדים, כעס הורי ותגובות משמעת נוקשות. מתוך תחושת הכעס והרצון "להחזיר את השליטה", סגנון הצבת הגבולות של ההורה הופך לנוקשה, מעניש, תוקפני או אימפולסיבי יותר, במקום להיות סמכותי, רגוע ומותאם למצב.

מעבר לתגובה המיידית, ישנה גם השאלה – איזו תמונה של עצמו הילד פוגש שוב ושוב דרך עיני המבוגרים?

כאשר ילד שומע באופן חוזר שהוא מזלזל, עצלן, מניפולטיבי או בעייתי, התיוג עלול להשפיע על האופן שבו הוא מבין את עצמו ואת יחסיו עם סביבתו. ילד זקוק ללמוד שהתנהגותו יכולה להיות לא מתאימה, פוגענית או כזו שמחייבת תיקון, בלי להסיק מכך שהוא עצמו פגום או חסר ערך.

כיצד אפשר להגיב אחרת?

השינוי מתחיל בהפרדה בין מה שראינו לבין מה שהסקנו. במקום לומר לעצמנו "הוא עושה לי דווקא", אפשר לעצור ולומר: "ביקשתי ממנו להפסיק לדבר, והוא המשיך. אני מרגישה כעס כי חשוב לי שיתוף פעולה. אבל עדיין אינני יודעת מדוע הוא ממשיך". כאן נכנסת לתמונה היכולת למנטליזציה (Mentalization). זו היכולת להתבונן בהתנהגות שלנו ושל אחרים מתוך סקרנות לגבי רגשות, מחשבות, צרכים וכוונות, תוך הכרה בכך שאיננו יכולים לדעת בוודאות מה מתרחש בעולמו הפנימי של האחר. במקום להניח שאנחנו יודעים, אנחנו מנסים להבין.

אפשר לשאול את עצמנו:

מה קרה בפועל, ללא פרשנות?
איזה רגש התעורר בי ואיזה צורך שלי חשוב כרגע?
אילו הסברים נוספים יכולים להיות להתנהגות הילד?
ומה אוכל לעשות כדי לשמור על הגבול ובו בזמן לסייע לו ללמוד?

בכיתה, במקום לומר "תפסיק לזלזל בי", אפשר לומר: "אני רוצה לשמוע מה יש לך לומר, וכרגע אני צריכה לסיים את ההסבר כדי שכולם יוכלו להקשיב. אני מבקשת שתמתין, ואחר כך אתן לך מקום לדבר". בהמשך אפשר לבדוק איתו בפרטיות מה הקשה עליו להמתין.

בבית, במקום "את עושה לי דווקא", אפשר לומר: "ביקשתי שתסדרי את החדר, ואני רואה שעדיין לא התחלת. מה מקשה עלייך להתחיל?" לאחר שמבינים את הקושי, אפשר לחשוב יחד על דרך שתאפשר לילד לבצע את המשימה.

הקשבה לא מבטלת את הגבול. הבנת הסיבות להתנהגות לא פוטרת מאחריות.
ואף להפך!

כשאנחנו מבינים מה באמת מקשה על הילד, אנחנו יכולים לעזור לו לרכוש את היכולת החסרה, לתרגל התנהגות חלופית ולתקן פגיעה שנגרמה לאחרים.

עלינו לזכור כי הילד הוא לא הפרשנות שלנו עליו

כהורים וכמורים, אנחנו משפיעים על הילדים לא רק באמצעות מה שאנחנו אומרים ועושים, אלא גם באמצעות המשמעות שאנחנו מעניקים להתנהגותם.

כאשר אנחנו רואים בהתנהגות ביטוי לאופי פגום או לכוונה שלילית, אנחנו עלולים להגיב מתוך מאבק, פגיעה או שיפוטיות. כאשר אנחנו מוכנים להשהות לרגע את הפרשנות ולחקור את מה שמתרחש מתחת להתנהגות, נפתחת בפנינו אפשרות אחרת: להבין, ללמד, לחזק ולבנות קשר.

לא תמיד נדע מה הילד התכוון לעשות. לפעמים גם הוא לא יֵדע להסביר. אבל אנחנו יכולים לבחור שלא להפוך את הפרשנות הראשונה שלנו לאמת מוחלטת לגביו.

כי לא כל התנהגות שפוגעת בנו נועדה לפגוע בנו, ולא כל התנהגות שמפריעה לנו מכוונת נגדנו.

והיכולת להבחין בין הדברים היא לא רק מיומנות של ויסות רגשי. היא אחד היסודות החשובים לקשר חינוכי שמאפשר לילד לצמוח.

זקוקים להדרכה או ליווי? צרו איתי קשר ואשמח לעזור.
מיכל.

אנחנו לא מנסים לגרום למוח שלנו להתנהג "כמו שצריך", אלא להבין *מה* הוא צריך - כדי לעבוד טוב יותר.

מה חשבתם על הכתבה?

רוצים להצטרף לשיחה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *