מה קורה כאשר מצב ההישרדות הוא לא אירוע חולף, אלא הוא האקלים שבתוכו מערכת העצבים של הילד מתפתחת?
דרך סיפורו של דקל, שמנסה להכין שיעורי בית בזמן שחלק מהקשב שלו עוקב אחר הקולות מהמטבח, נבין כיצד דריכות מתמשכת יכולה להיראות מבחוץ כמו ADHD: מוסחות, אי-שקט, אימפולסיביות, קושי בזיכרון העבודה, תגובתיות רגשית ותנודתיות בביצוע.
בהרצאה נעמיק בטראומה התפתחותית, בעומס אלוסטטי ובאופן שבו חוסר ודאות עלול ללמד את המוח להעדיף אזעקות שווא על פני האפשרות להיתפס לא מוכן. נראה כיצד הילד שמתקשה להתרכז בשיעור עשוי להיות מרוכז מאוד – פשוט במה שעלול לקרות בעתיד במקום במה שקורה עכשיו בהווה; כיצד תגובות המבוגרים עלולות לחזק את מעגל הדריכות והבושה; וכיצד חוויות חוזרות של ביטחון, תיקון וקשר יציב יכולות לעזור למוח לעדכן בהדרגה את התחזיות שלו.
דפוס שנבנה כדי להגן על הילד עשוי להפוך עם הזמן לזהות שמודבקת לו, אבל הוא לא חייב להישאר גורלו.
אנחנו לא מנסים לגרום למוח שלנו להתנהג "כמו שצריך", אלא להבין *מה* הוא צריך - כדי לעבוד טוב יותר.

השיחה על הפרק
מה חשבתם על הפרק?