בהרצאה השלישית נכיר את השחקנים הראשיים במערכת ההישרדות ונגלה שאין בתוכנו מנהל יחיד שמחליט אם הגיע הזמן להילחץ.
ההחלטה "להילחץ עכשיו" נוצרת מתוך שיחה מתמשכת בין האמיגדלה, ההיפוקמפוס, האינסולה, ההיפותלמוס, גזע המוח והאזורים הקדם מצחיים. במרכז ההרצאה נפגוש את האמיגדלה, כרדאר של חשיבות ורלוונטיות. היא לומדת אילו סימנים ניבאו בעבר סכנה, תגמול, קשר או כאב, ומפנה אליהם במהירות את הקשב. כאשר היא מכריזה על דחיפות, קולות ההישרדות מתחזקים והגישה ליכולות כמו ויסות רגשי, גמישות, אמפתיה, זיכרון עבודה ועיכוב תגובה – נחלשת.
לצד האמיגדלה החביבה נפגוש את ההיפוקמפוס, שעוזר למערכת להבין איפה ומתי הדברים מתרחשים והאם הרגע הנוכחי באמת זהה למה שקרה בעבר.
דרך הפרדת דפוסים והשלמת דפוסים נראה כיצד המוח יכול לומר "זה דומה, אבל זה לא אותו הדבר". או להפך, ולהשלים סיפור שלם מתוך טון, מבט או תחושה קטנה בגוף. בזמן הצפה רגשית ההקשר עלול לקרוס, והרגע הנוכחי מתחיל לדבר בשם ארכיון שלם של "תמיד", "אף פעם", "כולם" ו"אף אחד"… אבל חוויות בטוחות ושיחות של תיקון יכולות להוסיף לארכיון סיומים חדשים: גם אם כעסנו, טעינו או נפגענו, אפשר לחזור לקשר ולהרגיש שוב בטוחים.
הלמידה הישנה לא נמחקת, אלא לצידה נבנית בהדרגה אפשרות חדשה. ובתוך האפשרות הזו מתחיל להיווצר ביטחון.
אנחנו לא מנסים לגרום למוח שלנו להתנהג "כמו שצריך", אלא להבין *מה* הוא צריך - כדי לעבוד טוב יותר.
השיחה על הפרק
מה חשבתם על הפרק?